היום נכנסנו בפעם הראשונה לחדר דיסקציות (=חדר גופות).
האמת, לא היה נורא כל כך. מגעיל פחות ממה שחשבתי. אני לא הזדעזתי מהרעיון, אבל אני יודע שיש כאלה שזה קצת הפחיד אותם.
בעוד שעמיתינו בטכניון ובאוניברסיטת ת"א הספיקו כבר לצבור שעות רבות בחדר אפוף הפורמלין, זוהי לנו פעם ראשונה: בבן גוריון לומדים אנטומיה, משום מה, רק בשנה שלישית, לקראת סוף התואר הראשון.
אז לכבוד מה היתה מעבדת הדיסקציות היום?
לכבוד הקורס היסטולוגיה ב'. בקורס היסטולוגיה א' (היסטלוגיה= תורת הרקמות) למדנו על הרקמות השונות ועל התאים הנמצאים בכל סוג ריקמה. בקורס היסטלוגיה ב' לומדים על השוני בין הרקמות לפי התפקוד האנטומי שלהם, כך שהמעבדה הזו באה להכין אותנו לסמסטר הממשמש ובא.
בכניסה היתה מין תכונה. אחרי הכל, לרובנו זוהי פעם ראשונה בחדר דיסקציות (למעט מי שלמד בעבר רפואת חירום, ואולי גם מי שלמד רפואת שיניים ומדעי הרפואה).
נכנסנו מחולקים לקבוצות, כשלכל קבוצה היה מדריך שהוא סטודנט מהפקולטה.
התחנה הראשונה היתה כלי הדם המזינים את פלג הגוף התחתון ומערכת השתן והמין.
זה היה קצת מפליא בהתחלה לראות את המדריכה מקלפת את השכבות מהגופה ואת השערות על חזהו של הגבר ששכב שם (הגופה חתוכה בשכבות שונות, זו על גבי זו. כשחושפים איברים פנימיים, תחשבו על חשיפה של מתנה. האסוציאציה הראשונית שלי היא של מגבת שעוטפת לולב. מי שעטף פעם לולב לא יכול לטעות בדימוי).
בגלל שרק החלק עליו לומדים חשוף, וכל השאר מכוסה, התבלבלתי בין צד ימין ושמאל של הגופה. לא נעים, במיוחד כשאני לא בטוח שהיתה בעלת ראש.
התחנה הבאה היתה מערכת העיכול.
כאן כבר היינו נינוחים יותר. היה מדהים לראות את המבנים האנטומיים מקרוב, בתלת מימד:הקיבה, המעי הדק והגס, התריסריון, התוספתן והכבד.
אני לא חושב שהיה מישהו בקבוצה שלי שלא "התאכזב" מהתוספתן. בהחלט אפשר היה לשמוע את הקריאות : "מה, זה הכל? איבר כל כך קטן גורם לכל כך הרבה צרות"?
לאחר מכן עברנו לתצפית על בית החזה-ראינו בעינינו מבנים היסטולוגיים שעד אז רק סיפרו לנו עליהם או שראינו רק במעבדה הממוחשבת.
התחנה הבאה היתה הלב ומערכת הנשימה.
בתחנה זו ל' היתה היחידה שכבר אזרה עוז ונגעה באיברים. אותי עניינו במיוחד נאדיות הריאה. לא היתה לי בעיה עקרונית לגעת באיברים, אבל היתה לי מין רתיעה שעד עכשיו לא ברורה לי. בכל זאת, הריאה סיקרנה אותי באופן מיוחד, וכך גם אני נגעתי בה (עם כפפות, כמובן).
בנקודה זו הכריז המדריך שהמעבדה הסתיימה, ומי שרוצה יכול לעזוב. מי שרוצה, נעשה תצפית על הראש כהעשרה.
תלמידה אחת שאלה האם זה לא מבזה את המת. לא הבנתי עד הסוף את הרציונל מדוע להתבונן בראשו של המת מבזה אותו, וגם המדריך לא הבין. בכל אופן, היא עזבה את המעבדה.
שאלתי אם אפשר יהיה לראות את ה blood-brain-burrier וקיבלתי תשובה חד משמעית- לא! ה BBB הוא שכבה מיקרוסוקופית, ואי אפשר לראותה בעין, מה גם שכנראה הוסרה בדיסקציה.
החלטתי שאם כך, אין לי מה לעשות במעבדה והתבוננות באנטומית הראש יותר משתחכים אותי רק תספק את יצר ההצצה הנקרופילי שלי. הורדתי את הכפפות והתחלתי לפרוף את כפתורי החלוק.
לפתע, לא עצרתי בעצמי והסתובבתי לראות את ראש הגופה. ואם כבר הסתובבתי וראיתי שזה לא נורא כל כך, נשארתי ללמוד עוד קצת. וכך ראיתי מבנים אנטומיים שלמדתי עליהם בשיעורי עזרה ראשונה, כמו הקרום הדוראלי, שעד לאותו רגע לא הבנתי אותם ואת מנגנוני הפעולה בפגיעה בהם. במבט אחד מספר דברים נהיו לי מובנים:לא הצטערתי שנשארתי ל"העשרה".
הורדתי את הכפפות ורחצתי ידיים (לא הרגשתי צורך, משום מה, בניגוד לרבים אחרים; פשוט כך נאמר לנו לעשות).
אחרי המעבדה שאלתי את עצמי את השאלה המתבקשת : האם אני רעב?
הייתי קצת, למרות שנראה לי שהאשמה אינה במעבדת הדיסקציות אלא בעובדה שלא אכלתי צהריים...
