הכנה לשבוע קליני-רפואה בקהילה

וואו, הרבה זמן לא כתבתי.
יותר נכון, רשמתי טיוטות מהשבוע הקליני של יילוד-יולדת, אבל משום מה לא פרסמתי אותן עדיין (קוצר זמן, בחינות, מילואים, דחיינות... הסיבות הרגילות), וכבר שבוע קליני חדש בפתח.
איזה שבוע? שבועיים!

אתמול היה לנו יום הכנה עם ד"ר אסי סיקורל הממונה על השבוע הקליני הקרוב, שיעמוד בסימן "רפואה קהילתית".
במסגרת השבוע הזה תתחלק הכיתה לשלוש קבוצות שתתפזרנה בשלושה אזורים בארץ (העמק, ב"ש והסביבה ואילת) ותלווה מקרוב עבודה של רופאי משפחה.
כפתיחה שמענו הרצאה של רופא משפחה שדיבר על מקומו של רופא המשפחה בכלכלת בריאות ועל חשיבותו של רופא המשפחה להורדת רמת התחלואה העיקרית באוכלוסיה.

הנקודה שלו היתה מעניינת: משך רוב לימודינו אנו נחשף לעבודת הרופא בבית החולים.
שיעור המופנים למיון ע"י רופא המשפחה הוא נמוך מאוד, ושיעור המתאשפזים הוא נמוך עוד יותר, כך שרוב הרפואה בעצם "מתרחשת מחוץ לבית החולים", כהגדרתו.

אותו רופא דיבר גם כל הצורך הדוחק ברופאי משפחה נוספים וקרא לנו לוותר על הנוחיות שבהתמחויות "יוקרתיות" לטובת רפואת משפחה. לטענתו, מבחינה אקדמית אפשרויות המחקר ברפואת משפחה מגוונות לא פחות, אם כי מחקר של רופא משפחה פעיל דורש יותר זמן ואנרגיות ממחקר מקביל של פנימאי או כירורג (לדוגמה).

לאחר מכן שמענו הרצאה מעניינת של פרופ' שוורץ מהמחלקה לסוציולוגיה של הבריאות על התפתחות רפואת המשפחה בארץ.
חלק לא מבוטל מההרצאה עסק בהיבטים הכלכליים של המודל של קופת החולים ובחינוך הציבור ל"צריכת נבונה של רפואה".


בצהריים נסענו לחדר האוכל של משאבי שדה ואכלנו שם- כל הכבוד לפקולטה על הארגון!
המשכנו לקיבוץ רביבים ומשך שעתיים מרתקות האזנו להרצאה של רופא משפחה זקן שסיפר על חוויותיו כרופא מטעם הממשל הצבאי בסיני. סיפורים על הבדואים של סיני שלפני 25 שנה, על עבודת הרופא באזורי מדבר מרוחקים, על אמונות תפלות ועל מה שמשותף בכל זאת ליאפית מרמת השרון ולבדואי משארם א- שייך'.

לאחר סיור קצר במרכז המבקרים של רביבים חזרנו הביתה.

אז אולי זה לא למדתי הרבה דברים חדשים באותו אחר צהריים, אבל זה בהחלט היה טיול מהנה ששמחתי מאוד שהתקיים.
אני רואה את זה כפינוק מסויים של הפקולטה לתלמידיה, שזה, בעיני, מקסים, גם אם יש לי מבחן בכימיה אורגנית ובפיסיולוגיה על הראש ונוכחות ביום הזה חובה.

עד כאן להפעם. אני יוצא לשני שבועות קליניים, וכשאחזור אשתדל מאוד לכתוב כאן בהקדם על חוויותי.

חדר דיסקציות- פעם ראשונה

היום נכנסנו בפעם הראשונה לחדר דיסקציות (=חדר גופות).

האמת, לא היה נורא כל כך. מגעיל פחות ממה שחשבתי. אני לא הזדעזתי מהרעיון, אבל אני יודע שיש כאלה שזה קצת הפחיד אותם.

בעוד שעמיתינו בטכניון ובאוניברסיטת ת"א הספיקו כבר לצבור שעות רבות בחדר אפוף הפורמלין, זוהי לנו פעם ראשונה: בבן גוריון לומדים אנטומיה, משום מה, רק בשנה שלישית, לקראת סוף התואר הראשון.

אז לכבוד מה היתה מעבדת הדיסקציות היום?

לכבוד הקורס היסטולוגיה ב'. בקורס היסטולוגיה א' (היסטלוגיה= תורת הרקמות) למדנו על הרקמות השונות ועל התאים הנמצאים בכל סוג ריקמה. בקורס היסטלוגיה ב' לומדים על השוני בין הרקמות לפי התפקוד האנטומי שלהם, כך שהמעבדה הזו באה להכין אותנו לסמסטר הממשמש ובא.

בכניסה היתה מין תכונה. אחרי הכל, לרובנו זוהי פעם ראשונה בחדר דיסקציות (למעט מי שלמד בעבר רפואת חירום, ואולי גם מי שלמד רפואת שיניים ומדעי הרפואה).

נכנסנו מחולקים לקבוצות, כשלכל קבוצה היה מדריך שהוא סטודנט מהפקולטה.

התחנה הראשונה היתה כלי הדם המזינים את פלג הגוף התחתון ומערכת השתן והמין.

זה היה קצת מפליא בהתחלה לראות את המדריכה מקלפת את השכבות מהגופה ואת השערות על חזהו של הגבר ששכב שם (הגופה חתוכה בשכבות שונות, זו על גבי זו. כשחושפים איברים פנימיים, תחשבו על חשיפה של מתנה. האסוציאציה הראשונית שלי היא של מגבת שעוטפת לולב. מי שעטף פעם לולב לא יכול לטעות בדימוי).

בגלל שרק החלק עליו לומדים חשוף, וכל השאר מכוסה, התבלבלתי בין צד ימין ושמאל של הגופה. לא נעים, במיוחד כשאני לא בטוח שהיתה בעלת ראש.

התחנה הבאה היתה מערכת העיכול.

כאן כבר היינו נינוחים יותר. היה מדהים לראות את המבנים האנטומיים מקרוב, בתלת מימד:הקיבה, המעי הדק והגס, התריסריון, התוספתן והכבד.

אני לא חושב שהיה מישהו בקבוצה שלי שלא "התאכזב" מהתוספתן. בהחלט אפשר היה לשמוע את הקריאות : "מה, זה הכל? איבר כל כך קטן גורם לכל כך הרבה צרות"?

לאחר מכן עברנו לתצפית על בית החזה-ראינו בעינינו מבנים היסטולוגיים שעד אז רק סיפרו לנו עליהם או שראינו רק במעבדה הממוחשבת.

התחנה הבאה היתה הלב ומערכת הנשימה.

בתחנה זו ל' היתה היחידה שכבר אזרה עוז ונגעה באיברים. אותי עניינו במיוחד נאדיות הריאה. לא היתה לי בעיה עקרונית לגעת באיברים, אבל היתה לי מין רתיעה שעד עכשיו לא ברורה לי. בכל זאת, הריאה סיקרנה אותי באופן מיוחד, וכך גם אני נגעתי בה (עם כפפות, כמובן).

בנקודה זו הכריז המדריך שהמעבדה הסתיימה, ומי שרוצה יכול לעזוב. מי שרוצה, נעשה תצפית על הראש כהעשרה.

תלמידה אחת שאלה האם זה לא מבזה את המת. לא הבנתי עד הסוף את הרציונל מדוע להתבונן בראשו של המת מבזה אותו, וגם המדריך לא הבין. בכל אופן, היא עזבה את המעבדה.

שאלתי אם אפשר יהיה לראות את ה blood-brain-burrier וקיבלתי תשובה חד משמעית- לא! ה BBB הוא שכבה מיקרוסוקופית, ואי אפשר לראותה בעין, מה גם שכנראה הוסרה בדיסקציה.

החלטתי שאם כך, אין לי מה לעשות במעבדה והתבוננות באנטומית הראש יותר משתחכים אותי רק תספק את יצר ההצצה הנקרופילי שלי. הורדתי את הכפפות והתחלתי לפרוף את כפתורי החלוק.

לפתע, לא עצרתי בעצמי והסתובבתי לראות את ראש הגופה. ואם כבר הסתובבתי וראיתי שזה לא נורא כל כך, נשארתי ללמוד עוד קצת. וכך ראיתי מבנים אנטומיים שלמדתי עליהם בשיעורי עזרה ראשונה, כמו הקרום הדוראלי, שעד לאותו רגע לא הבנתי אותם ואת מנגנוני הפעולה בפגיעה בהם. במבט אחד מספר דברים נהיו לי מובנים:לא הצטערתי שנשארתי ל"העשרה".

הורדתי את הכפפות ורחצתי ידיים (לא הרגשתי צורך, משום מה, בניגוד לרבים אחרים; פשוט כך נאמר לנו לעשות).

אחרי המעבדה שאלתי את עצמי את השאלה המתבקשת : האם אני רעב?

הייתי קצת, למרות שנראה לי שהאשמה אינה במעבדת הדיסקציות אלא בעובדה שלא אכלתי צהריים...

אז עכשיו אני כאן

שלום,

אז עכשיו אני כאן.

עברתי לכאן מ"תפוז אנשים"- לא רציתי את המהלך הזה , אבל אני חושב שזה הכרחי:

אני מנהל, בין השאר, את הקומונה של הכיתה ב"תפוז".

מצד אחד, אינני מנסה להסתיר את הבלוג הזה וכל אחד בכיתה יודע מי האיש שמאחורי הכינוי.

מאידך גיסא, אני לא מעוניין ביותר מדי חשיפה. לא רוצה שכל יום כל אחד משבעים ושניים האנשים שלצידי יבדוק מה התחדש בבלוג, או שיהיה לו מה לומר.

המציאות בה אני כותב משהו בבלוג, ובימים שאחרי כל הכיתה סוערת- לא נוחה לי. וכיוון שכל הכיתה משתמשת בקומונה שב"תפוז", מתישהו הם יחשפו לבלוג. אין לי ספק שמתישהו יחפשו פרטים על הניק שלי ואין לי ספק שיותר מרשומה אחת תזכה ב"בחירת העורך".

לפני כשבועיים קראתי שגוגל פתחה את שירות הבלוגים שלה לשימוש עברי.

אז, בשמחה- שלום לאכסניה החדשה!